טעות בצוואה

סעיף 30 (ב) לחוק הירושה

מה הדין כאשר הוראה מסויימת בצוואה נכתבה מתוך טעות של המצווה?

​

30. (ב)  הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות –

אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה;

אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.

חשוב לציין כי אין הכוונה לטעות סופר, אלא טעות יסודית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את צוואתו כפי שעשה.

עוד חשוב לציין כי  דרישת הביטול יכול שתבוא רק מאדם שיזכה בירושה באם הוראת הצוואה תבוטל.

המחוקק הישראלי נתן בידי בית המשפט את האפשרות לתקן את הטעות שנפלה, וזאת באם ניתן חד משמעית להתחקות אחר כוונתו  האמיתית של המצווה ובכך לרפא את הפגם ולתת תוקף לצוואה. אם נותר ספק כלשהו לבית המשפט, הרי שההוראה השגויה בטלה ומבוטלת.

מהי הטעות אליה כיוון המחוקק? המונח טעות לא הוגדר ועל כן הוא נותר לפרשנות של בית המשפט. מי שטוען כי קיימת טעות כזו בצוואה, חל עליו נטל השכנוע ונטל זה הינו כבד במיוחד. בית המשפט מחוייב למשנה זהירות בטרם יפסוק כי יש לשנות מהכתוב בצוואה, ויקבע בעקבות זאת מה היה רצונו הבלתי כתוב של המת. העקרון המנחה הוא קיום רצון המת, והראיות שיובאו תבחנה לאור עיקרון זה, כדי לקבוע מה היה רצונו של המצווה אלמלא טעה.

​

דוגמא מעניינת לטעות בצוואה שתוקנה על ידי בית המשפט: פסק הדין בענין בן טובים נגד יסקין (ת.ע. (ת"א) 6013-5-99:

מדובר בזוג שהיה נשוי במשך 48 שנים, שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. משק הבית התנהל לפי העולם הישן: הבעל היה איש עסקים ודאג לפרנסת הבית ואילו האישה היתה עקרת בית. במשך עשרות שנות הנישואין צבר הבעל נכסים  וכולם נרשמו על שמו בלבד.

לאחר מותו, התברר לאלמנה כי המנוח השאיר אחריו צוואה בעדים, ובה ציווה לאחייניו (ילדי אחיו המנוח), את כל רכושו, למעט מכונית וכספים שהוריש לתובעת. המנוח  הבטיח בצוואתו את המשך מגוריה של האלמנה בדירת המגורים, ואת מזונותיה בסך 2,500 $ לחודש שעל האחיינים הוטל לשלם לה .

 

  להלן נוסח הסעיפים הרלוונטיים בצוואה כלשונם:

 

"3. ששת החנויות והמרתף שיש לי בכתובת הנ"ל בחלקה 175 בגוש

     6380 יעברו לשלושת ילדיו של אחי ראובן בן טובים ז"ל כדלקמן:

​

א. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/2, 175/3 בגוש 6380 והשטח

הצמוד יעברו בשלמותן לפנינה לוי ת.ז 03837135.

 

ב. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/4, 175/5 בגוש 6380 יעברו

בשלמותן לישראלה יסקין ת.ז 51291276 .

 

ג. 2 חנויות הידועות כחלקות 175/6, 175/7 והמרתף הידוע

כחלקה 175/1 בגוש 6380 יעברו בשלמותן ליחזקאל בן טובים

ת.ז 03837143.

 

4. א. הדירה שבה אני גר כיום והידועה כחלקה 175/15 בגוש 6380

 תעבור בחלקים שווים בין שלשת בני אחי הנ"ל".

 

ב. אשתי גניה בן טובים שגרה עמי בדירה זו תמשיך לגור בדירה

זו כל ימי חייה ללא הפרעה וללא תשלום דמי שכירות

ליורשים הנ"ל.

 

החזקה בדירה זו תעבור לידי שלשת יורשי הנ"ל רק לאחר

אריכות ימיה של אשתי גניה בן טובים".

 

5. כל הכספים שיש לי כיום או שיהיו לי בעתיד יעברו בשלמות

לאשתי גניה בן טובים.

6. אני מצווה כי מיד לאחר פטירתי ישלמו פנינה לוי, ישראלה יסקין ויחזקאל בן טובים לאשתי גניה בן טובים סכום של 2,500 $ לחודש דמי מחייה, ובמקרה ואשתי תהיה סיעודית ויהיה צורך להעבירה למוסד ישלמו שלשת יורשי הנ"ל את מלוא ההוצאות הכרוכות באחזקתה במוסד".

 

7. המכונית שיש לי כיום טיוטה קורולה מס' רישוי 55-304-09  תעבור אף היא לאשתי גניה בן טובים".

 

לאחר מות הבעל נפתחו כמה הליכים:

האלמנה הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי המצהיר כי כל הרכוש אשר היה רשום ע"ש המנוח הינו בבעלות משותפת לה ולמנוח.

האחיינים הגישו בקשה לצו קיום הצוואה של דודם ותביעה בה טענו כי  היה ותתקבל תביעת האלמנה, אזי הם תובעים לבטל את סעיפי הצוואה המזכים את האלמנה.

בית המשפט קיבל את תביעת האלמנה ופסק כי בנסיבות התיק, יש להחיל את הלכת השיתוף על כל נכסי המנוח, ללא יוצא מן הכלל, לרבות על נכסים שנרכשו לפני הנישואין. קבלת תביעת האלמנה הביאה לתוצאה שמחצית מהנכסים שנכללו בעזבון הוצאו ממנו, והאחיינים יזכו רק במחצית נכסי המקרקעין שהוריש להם המנוח, ומנגד הסעיפים המזכים שנקבעו בצוואה לטובת האישה נותרו על כנם. בנסיבות אלו תבעו האחיינים לבטל את סע' 4 ב', 5-7 לצוואה המזכים את האלמנה בטענה כי לא לתוצאה כזו התכוון המנוח.

הסוגיה שנבחנה על ידי בית המשפט היתה: האם לתוצאה הזו כיוון המנוח שעה שכתב את צוואתו, או שמא מדובר בטעות? האם האמור בצוואה משקף את רצונו האמיתי?

בית המשפט קיבל את תביעת האחיינים בחלקה וקבע:

"...מצאתי  טעות במחשבתו של המנוח כאשר הורה בצוואתו לשלם לתובעת מזונות בסך של 2,500 $ לחודש. מהראיות שבפני הובהר, כי התחשיב העומד בבסיס קביעת סכום זה איננו שרירותי אלא תואם את שכה"ד המשוער שאמור להתקבל מהשכרת החנויות נשוא העיזבון. (ועל כן הפחית למחצית את התשלום החודשי לאלמנה) (א.כ.צ.)

באותו אופן ועל בסיס אותה טעות יש להפחית למחצית את חיובם של הנתבעים בהוצאות הכרוכות באחזקת התובעת במוסד אם תהיה סיעודית.

​

דוגמא למקרה שבו בימ"ש העליון סירב להתערב בטעות המצווה: פסק הדין בעמ 11116/08 בענין פלוני נ' אלמוני:

בתאריך 5.9.1993 ערך פלוני, שהלך לבית עולמו בתאריך 1.4.2002 צוואה נוטריונית בפני שני עדים ....

במסגרת הצוואה הדיר המנוח את אשתו ואת שני ילדיו מעזבונו ,וציווה שעם מותו יועבר 1 ש"ח לכל אחד מהם.

את יתרת עזבונו (לאחר הוצאות הלוויה, סידור מצבה ותשלום חובות) הוא ציווה לאלמוני, שהיה ידידו הטוב.

בצוואתו הסביר המנוח מדוע נהג כאמור לעיל –באלו המילים :

"אני מודע לכך כי בצוואתי זו איני מותיר דבר לאשתי... ולילדי...  ומנשל אותם מכל חלק בעזבוני. אני עושה כך בידיעה ובכוונה זאת לאור יחסם הגס והמשפיל כלפיי ולאחר שעשו הכל ע"מ להרחיק אותי ממפעל חיי...(כאן בא שם העסק – ח"מ).

לאור המכות והעלבונות שספגתי מבני משפחתי אין אני רואה מקום או צורך לתת להם חלק במה שיוותר מרכושי לאחר מותי וכך אני עושה"

"הנני מצווה בזה את כל רכושי מכל מין וסוג שהוא, בין בארץ ובין בחו"ל, בין דניידי ובין דלא ניידי בשלמות לידידי (על אף הבדלי הגילים) (כאן מצוינים שמו ותעודת הזהות של המשיב – ח"מ), אותו אני מכיר ומוקיר שנים רבות.

סמוך לאחר עריכת הצוואה הנ"ל, עלו היחסים בין המשיב לבין המנוח על שרטון, ואף הוגשו תביעות כספיות הדדיות בין השניים לבית משפט השלום בירושלים.

לאחר מותו, טען בנו של המנוח, כי האב המנוח  גילה את דעתו במסגרת ההליכים המשפטיים , בשלוש הזדמנויות, כי הוא ביטל את הצוואה שערך, ולפיכך בניו של המנוח תבעו לבטל הצוואה, ולקבל ביחד עם אמם את ירושת אביהם על פי דין.

בית המשפט דחה את תביעתם, וקבע כי האב לא ביצע בפועל אקט של ביטול צוואה לפי החוק, ואין די בהצהרות שהצהיר כי ביטל את הצוואה.