תניית סילוקין בצוואה

מהי "תניית סילוקין"?

סעיף 44 (א) לחוק הירושה –יורש על תנאי מפסיק:

"המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד". 

דוג':פסק דין בענין יהודית אנגלמן נגד מרטה קליין ע"א 245/85-

זהו סכסוך בין שתי אחיות על ירושת אמן.

האחיות יהודית ומרטה, היו מסוכסכות שנים רבות, בין השאר בשל מאבק על ירושת דודתן. האם המנוחה, פרידה וידר, ערכה בשנת 1976  צוואה בפני עדים, שעיקרה היה חלוקת עיזבונה באופן שווה בין שתי בנותיה. לימים, בשנת 1981 כשנתיים לפני מותה, ערכה המנוחה צוואה חדשה בכתב ידה, שבה היא מבטלת את צוואתה הראשונה, ומעניקה בצוואה החדשה לבתה מרטה חלק גדול יותר מהעזבון, ובכך מקפחת כמובן את יהודית.

בסיום צוואתה רשמה סעיף בזו הלשון "אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעזבוני. במקרה הזה בתי קליין מרטה תהיה היורשת היחידה והכללית שלי".

סעיף זה הינו  דוגמא ל"יורש על תנאי מפסיק" , ובמקרה הזה מדובר למעשה על תניית סילוקין.

בחוק הירושה שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של היורשים בכוח. על רקע עיקרון כללי זה ניתן להבין גם את הוראות סעיף 44(א) לחוק הירושה הנ"ל : יורש על תנאי מפסיק.

לאחר מות האם, מרטה הגישה את הצוואה לקיום, ואילו יהודית, הגישה התנגדות בטענה כי אחותה השפיעה על אמה שלא כדין לשנות את צוואתה לטובתה. כזכור, בתניית הסילוקין בצוואת האם, האם הביעה בפירוש את דרישתה לאיסור התנגדות וקבעה סנקציה חמורה למי  שיתנגד, כלומר סילוק מוחלט מהירושה והבת יהודית בכל זאת התנגדה.

מה פסק בית המשפט? האם הסעיף הזה בצוואה חוקי? האם ניתן לקיימו? ומה אם באמת היתה השפעה בלתי הוגנת מצד אחותה? האם התנגדותה גם אז תדחה רק בשל אותה תניית סילוקין?

זוהי אכן סוגייה מורכבת ובלתי שגרתית, והתיק בעניין סכסוך האחיות מרטה ויהודית התגלגל בערכאות והגיע להכרעה בבית המשפט העליון שקבע הלכה פסוקה.

בית המשפט העליון קבע:

לגופו של ענין, לא הוכחה טענת יהודית להשפעה בלתי הוגנת. התנגדות יהודית הייתה סתמית וחסרת סיכוי מלכתחילה, וטענותיה הוגשו בחוסר תום לב, רק כדי לנסות ולזכות בנתח גדול יותר מהירושה וזאת בניגוד גמור לרצונה של האם המנוחה.

ולכן בית המשפט קובע כי במקרה כזה יש לקיים את הצוואה השניה, כולל את תניית הסילוקין, ובכך הוא מנשל למעשה את יהודית מכל הירושה!

כלומר ההלכה שנקבעה הינה כי עקרונית תניית סילוקין הינה תקפה, אך אין אוכפים אותה כשההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב. רוצה לומר, תניית סילוקין היא תנייה שמצויה בשיקול דעת שיפוטי של בית המשפט, האם לקיימה אם לאו.

 

דוגמא נוספת למקרה בו בימ"ש נתן תוקף לתניית סילוקין :

פסק הדין בענין ב' נגד אלמונים שניתן לאחרונה (תע (ת"א) 37420-03-16):

עובדות המקרה:

1.המנוח שהיה איש אמיד ביותר,  נפטר ביום 19.7.14.

2.לפני פטירתו, ערך המנוח כמה צוואות ובצוואתו האחרונה , צווה המנוח את דירתו וכן שליש מחשבון הבנק שלו, למי שהייתה שכנתו וטיפלה בו במסירות בשנותיו האחרונות.

3.את יתרת רכושו (למעט כמה מנות) הוא העניק לשני בניו.

בסעיף 8 לצוואה קבע המנוח כי:

"אני מורה בזאת, כי  במידה ומי  מיילדי... או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה... הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שווים בין ב' (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד, לפי העניין (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום שני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק  מעיזבוני ומלוא העיזבון – זולת הכספים שיגיעו ל... יעבור לב' והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה".

4.לאחר מות המצווה, השכנה הגישה בקשה לקיום הצוואה, ושני בניו  הגישו התנגדות לקיומה ולקיום צוואות קודמות שערך המנוח.

בין היתר, טענו הבנים כי לאור העובדה שהמנוח ואמם ז"ל ערכו צוואות בגרמניה בשנת 1965, לא  יכול היה המנוח לערוך צוואה אחרת. בנוסף, הבנים טענו כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה וב' השפיעה על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת, לערוך את הצוואה.

פסיקת בית המשפט:

במקרה זה בית המשפט הורה לקיים את תניית הסילוקין. בימ"ש  נישל את שני ילדי המנוח מהירושה, ושכנתו של המנוח, אשר טיפלה בו במסירות בשנותיו האחרונות, זכתה לבדה בכל הירושה הגדולה שהותיר המנוח.

בית המשפט אמר את דברו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים: "היה על הבנים לקחת בחשבון, לאור תניית הסילוקין, כי עליהם לפעול בתום לב ולא להעלות טענות חסרות שחר. משלא עשו כן, עליהם "לשלם את מחיר" התנהלותם... אין מדובר במתן עונש למתנגדים  אלא  בקיום רצונו הברור והמפורש של המנוח...

"הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם".