צוואה בלתי מוסרית

סעיף 34 לחוק הירושה קובע שהוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי, בלתי אפשרי בטלה.

דוגמאות:

1. פס"ד כלפה נ' גולד (ערעור אזרחי מס' 724/87)

העובדות:

סכסוך בין שתי אחיות, יתומות מאב ואם שהיו גרושים ומסוכסכים. כבר בזמן חיי ההורים היחסים בין

האחיות  היו מעורערים, כאשר האחת עמדה  לצידו של האב בסכסוך בין ההורים, והשנייה לצדה של

האם. האם, שחלתה בסרטן ערכה צוואה בה הורישה את כל רכושה לאחת הבנות, זו שהייתה לצידה,

ואילו לאחותה ציוותה האם שקל אחד בלבד, כלומר הדירה אותה מהירושה. כמו"כ, התנתה האם

בצוואה, כי הרכוש יגיע לידי ה"בת המועדפת" רק לאחר הגיעה לגיל 25, ובתנאי שמנהלי העיזבון יוודאו,

כי אינה מושפעת ממשפחתו של האב המנוח או מאחותה שהודרה מהירושה. הבת שהודרה התנגדה

לצוואה, וטענה בין השאר, כי לפי סעיף 34 לחוק הירושה יש לבטל את הצוואה בהיותה בלתי מוסרית,

ויש לחלק את עיזבון האם לפי הדין, דהיינו חצי חצי לשתיהן.

נפסק:

• סעיף 34 לחוק הירושה מגביל את המצווה במגבלות חוקיות ומוסריות, לבל יותיר אחריו ציווי שמילויו אינו מתיישב עם ערכי החברה הבסיסיים, ואשר יש באכיפתו משום פגיעה קשה בנשארים אחריו.

• אין בכך שהאם הדירה את בתה מן הצוואה עילה לפסלות הצוואה  שכן "אין לבנו של מוריש כל זכות לדרוש שאביו יצווה לו משהו..." (108/75 גרייבר נ' גרייבר).

• אך תנאי שמשמעותו ציווי לנתק קשר משך תקופת חיים בין שתי אחיות, כמו גם בין בת לבני משפחה אחרים, כפי שהותנה בצוואה ("העדר השפעה מצד האחות"), הינו בלתי מוסרי, וככזה בטל.

• נפסק כי התנאי להעדר השפעה בטל, אך אין במחיקת התנאי להביא לבטלות הצוואה כולה (ס' 38(ב)). שכן, קיום קשר שיש עמו "השפעה" בין המשיבה לאחותה או לקרובי משפחת אביה, אינו פוגם כשלעצמו בעצמאותה ובכושרה להבנות מהזכייה בעיזבון. בנוסף, לא נראה שהמצווה לא הייתה רוצה בקיום הצוואה בלא התנאי.

• לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע, כי למעט פסילת התנאי בדבר העדר קשר עם המשפחה הצוואה תקפה.

2. פס"ד גרייבר נ' גרייבר (בקשת רשות ערעור מס' 108/75)

העובדות:

המנוח נפטר, והשאיר אחריו אישה ושלושה בנים. בצוואה ציווה המנוח את ירושתו לאשתו ושלושת בניו, כשחלקו של אחד מהם היה גדול במידה ניכרת מחלקיהם של שני אחיו. בצוואה הוסיף המנוח תניה לפיה: "במקרה ואחד מבני הנ"ל יגרש את אשתו הנוכחית, הריני מצווה בזה לתת את מנתו לצאצאו או לצאצאיו (שיהיו בחיים בעת פטירתי) במקום לו".

לאחר מות האב, ובטרם עברה שנה ממותו , המבקש התגרש מאשתו בגט פיטורין. המבקש התנגד לתנאי המגביל שקבע אביו בצוואה בהסתמך על סעיף 34 לחוק הירושה,  וטען כי בתניה זו יש פגיעה בחירותו האישית להתגרש, וע"כ אין תניה זו מוסרית ולפיכך- בטלה. 

נפסק:

• אין לבנו של המוריש כל זכות לדרוש שאביו יצווה לו משהו.

• מוריש רשאי לצוות את רכושו לנכדים ולפסוח על הבנים, אם לפי שיקול דעתו הדבר רצוי, והוא אף אינו חייב לנמק למה עשה כן.

• במקרה דנא עשה המוריש בצוואתו סידור הבא להבטיח לפחות באופן חלקי את עתיד הנכדים, אשר הוריהם מגורשים (מתוך הנחת יסוד לפיה ילדים אלה בד"כ עשוקים ומקופחים הן מבחינה נפשית וחברתית והן מבחינה חומרית). פעולה זו, לא זו בלבד שאין בה דופי מבחינה מוסרית או חוקית, אלא זהו מעשה הוגן והגיוני ביותר ביחס לקטינים חסרי ישע.

• בהתאם לכל זה, לא ראה ביהמ"ש במקרה הנ"ל תנאי בצוואה המגביל את חירות הנישואין, אלא כהוראה שבאה לדאוג לנכדי המוריש למרות שהמוריש לא פירש את הדבר בצוואה. על כן, הערעור נדחה ונקבע  כי תנאי  זה בצוואה חוקי ותקף.