צוואה בעל פה

סעיף 23 לחוק הירושה:

​

 (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני

       שני עדים השומעים לשונו.

 (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים

       ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך

       לאחר שניתן לעשותם.

 (ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.

 

מרכיבי היסוד בצוואה בעל פה:

1. המצווה אמר את צוואתו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות

2. הצוואה בעל פה נאמרה מפי המצווה עצמו בפני שני עדים המבינים את לשונו.

​

המצב הראשון- "שכיב מרע"- אדם צריך להיות על ערש דווי ללא יכולת לקום מהמיטה, אינו מסוגל ואין לו כח לטפל בעניניו, ובין השאר איננו מסוגל לערוך צוואה בכתב.

המצב השני - "מי שרואה עצמו מול פני המוות"- בית המשפט יבחן את השאלה האם בנסיבות ובמצב שבהם היה המצווה שרוי, היה עליו להרגיש שהוא עומד מול פני המוות, והאם בפועל אכן הרגיש כך כאשר אמר את צוואתו בעל פה בפני העדים.

​

דוג': ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואחרים

המנוחה קלרה אפינגר ז"ל נפטרה ביום .27.11.86. בו ביום הופקד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו זכרון-דברים "שנעשה ונערך ביום 27.11.86 במשרד עורך דין משה רבינוביץ בתל-אביב". זיכרון הדברים חתום על-ידי עורך-דין רבינוביץ ועל-ידי ד"ר פדר אופליה (רופאה במחלקה האונקולוגית בבית-חולים איכילוב בתל-אביב), ובו מפורטים האירועים שהיו ליד מיטת חוליה של המנוחה ביום 26.11.86, דהיינו יום אחד לפני פטירתה של המנוחה.

ביום 25.1.87 פנתה בת אחותה של המנוחה אל בית המשפט בבקשה לקיום צוואת שכיב מרע של המנוחה. בעקבות זאת הוגשו התנגדויות מטעם בתו של אחיינה של המנוחה ובן אחותה של המנוחה.

עיקרי זיכרון הדברים ככתבם וכלשונם:

1. ביום 26.11.86 בשעה 14.00 לערך או סמוך לשעה זו, היינו יחד במחלקה האונקולוגית של בית חולים ע"ש איכילוב ליד מיטתה של הגב' אפינגר קלרה ת.ז. 4810341 כאשר היא שכבה במיטה קשורה לאינפוזיה וכשהיא בהכרה מלאה.

2. אני משה רבינוביץ עורך-דין מאשר שבעת היותי בבית חולים באותו יום קיבלתי

מידי דר' אופליה פדר חוות דעת רפואית מתאריך 26.11.86... שצילום נכון הימנה מצורף לזכרון דברים זה, ולאחר שעיינתי בתוכנה לקחתי אותה את חוות הדעת, יחד עם דר' פדר הנ"ל ניגשתי למיטת הגב' אפינגר.

3.  שוחחתי עם גב' אפינגר בשפה הרומנית, שבה אני שולט שליטה מלאה ואלה דבריה:

א. מצבי קשה ביותר, לא נשאר לי הרבה זמן לחיות, ורצוני האחרון הוא שאני מצווה את כל רכושי מכל מין וסוג לגב' יעקובוביץ אוה לבית שפיצר, הגרה ברמת גן רח' הראשונים 15, שהיא בת אחותי ולמר יעקובוביץ אימרה מרמת גן רחוב הראשונים ,15שהוא בעלה.

ב. בדירה שלי בתל-אביב רח' חדרה מס' 1, אני רוצה שמר ברוך טיודור שאיתו אני חיה מאז שנת 1979 ימשיך להתגורר בדירה הנ"ל כל ימי חייו, אולם אסור לו להשכיר את הדירה או להעביר למישהו אחר זכויות.

ג. זהו רצוני. עכשיו אני מבקשת להכין לי צוואה לפי הנאמר לעיל, ואם עוד אהיה בחיים אחתום עליה".

בהמשך זיכרון הדברים מספר עורך-דין רבינוביץ, כי עוד באותו יום חזר למשרדו והכין את הצוואה על-פי הוראותיה של המנוחה. לאחר מכן הלך לבית החולים, ושם נאמר לו על-ידי הרופאים, כי המנוחה קיבלה סמי הרגעה וכי מוטב שישוב למחרת. למחרת, בשעה 30:ב 7בבוקר, קיבל עורך-דין רבינוביץ הודעה טלפונית על פטירתה של המנוחה.

​

האם זכרון הדברים הנ"ל יקבל תוקף של צוואת שכיב מרע?

בית המשפט העליון פסק שכן. בית המשפט קבע כי:

"(א) המנוחה הייתה מודעת למצבה הקשה, והיה ברור לה, שהיא עומדת למות. כפועל יוצא מכך נראים דבריה כהוראה החלטית, העומדת בפני עצמה ואינה תלויה בכל אקט נוסף. אין היא מדברת על הוראות לביצוע בעתיד ¬אלא על "רצוני האחרון".

(ב) עם סיום הוראותיה המטריאליות חוזרת המנוחה ומדגישה: "זהו רצוני", ובכך היא נותנת ביטוי נוסף לגמירות-דעתה בכל הקשור למה שייעשה בנכסיה.

(ג) רק לאחר שהיא נותנת ביטוי מוחלט לגמירות-דעתה היא נפנית להורות לבקש "להכין לי צוואה", כשברור שהכנת הצוואה או חתימה עליה אינן מתנות את תוקף מימושם של הדברים הנאמרים על-ידיה לעיל."

​

דוגמאות נוספות למקרים של שכיב מרע/ רואה עצמו אל מול פני המוות:

ע"א 40/80 קינג נ' כהן: המנוחה כתבה צוואתה על פתקים, רגעים ספורים לפני שהתאבדה. בפתקים היו חסרים פרטים חיוניים, ולכן עלתה השאלה האם יש אפשרות לתת להם תוקף של צוואה בע"פ שנאמרת ע"י שכיב מרע/ רואה עצמו  מול המוות, כאשר בעצם היא הבוחרת לשים קץ לחייה. ביהמ"ש פסק לקבל צוואתה, מפני שאכן ראתה עצמה מול פני המוות.

ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב: המנוח נפטר 10 ימים לאחר שנתן צוואה בע"פ.   בנו (שהיה הזוכה העיקרי לפיה) הגיש בקשה לקיום צוואה, ומנגד אישתו הגישה צו למתן ירושה עפ"י דין בטענה שצוואתו הלא כתובה אינה אסמכתא מפני שלא עומדת בקריטריונים של שכיב מרע/ רואה עצמו מול פני המוות. ביהמ"ש פסק שאכן כאשר ניתנה הצוואה בעל פה, המנוח לא ידע או תיכנן את מותו. העובדה  שהיה מעורער בנפשו ובדיכאון אינה מספיקה על מנת להיכנס לקריטריונים של צוואה בעל פה.

ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס: המנוחה הותירה אחריה שתי צוואות: המוקדמת: צוואה בפני עדים שבה ציוותה את כל רכושה לבעלה וחברתה הטובה,  והצוואה המאוחרת: צוואה בעל-פה שנערכה בעת אישפוזה של המנוחה במחלקה האונקולוגית בבית החולים תל השומר כשהיא במצב סופני, ובה ציוותה המנוחה את כל רכושה לאחיה.  זמן קצר לאחר מותה הוגשו בזו אחר זו שתי בקשות לקיום הצוואות.

בית-המשפט העליון קבע כי הצוואה המאוחרת שנעשתה בבית החולים בעל פה היא צוואת שכיב מרע, והיא תקפה ומבטלת את הצוואה המוקדמת, ועל כן אחיה זכה בכל עזבונה.